מכתב של אמא:
בהתחלה הקושי התבטא בדברים הקטנים.
לקום בבוקר בזמן, להתארגן, לסיים מטלה פשוטה עד הסוף. כל דבר יומיומי הרגיש כמו הר שקשה לעבור אותו.
משימות שגרתיות שילדים אחרים עושים כמעט בלי לחשוב דרשו ממנו מאמץ אדיר. והכי עצוב שהוא חווה כל כך הרבה כישלונות שהחלישו אותו מבפנים.
הגענו לאחיה כדי לעזור לו עם הסרבול, מהר מאוד התחיל תהליך ברור ומדויק. לא מדובר בקסם, עבודה עקבית עם מטרות מסודרות. פירקו איתו מצבים יומיומיים, לימדו אותו לחשוב על פתרון, לדחות סיפוק, לצעוד צעד אחרי צעד. כל הצלחה קטנה סומנה. כל צעד קיבל משמעות.
בהתחלה היו ניצחונות קטנים:
לסיים משימה בלי לקום שלוש פעמים.
להצליח לכתוב קטע שלם
להבן מה באמת הבעיה ואיך אפשר לפתור
לאט לאט, הניצחונות הקטנים נתנו לו ביטחון.
והביטחון הפך לשינוי.
הוא התחיל לחוות הצלחה. אמיתית. יומיומית.
וההצלחה הזו בנתה אותו מבפנים.
הדימוי העצמי התחזק.
הוא התקדם לימודית.
החברים ראו בו ילד רגוע ובטוח יותר.
ואנחנו ראינו ילד שמאמין בעצמו.
